סיפורן של הנשים בהייטק

ראיתי את המצגת שלי על המסך בחדר הישיבות. דרך הזכוכית. הייתי בדרך למטבח כשזיהיתי את התרשים שעבדתי עליו עד שמונה בערב. ראש הצוות שלי הציג, ומסביב לשולחן ישבו מנהל הפיתוח, שתי מנהלות מוצר ועוד כמה אנשים. זאת הייתה המערכת שהכרתי הכי טוב בחברה. שנתיים של פיתוח, תקלות, החלטות, ו״רגע, תשאלו אותה לפני שאתם נוגעים בזה״. אבל לדיון על ההמשך שלה, לא הזמינו אותי. למחרת, דנה מהפרודקט עצרה ליד השולחן שלי. ״למה לא היית אתמול?״ ״לא הייתי בזימון. איך היה?״ ״נתקענו על כמה שאלות. אמרנו שצריך לבד

"יום־יומיים, אני מאמין." זה מה שהמנהל המגייס אמר כששאלתי מתי יהיו תשובות. יצאתי מהראיון דווקא בהרגשה טובה. אני בכלל עובדת כרגע, לא מחפשת מתוך לחץ, אבל המשרה הזאת באמת עניינה אותי. השיחה הייתה נעימה, היה חיבור, ואפילו עשיתי מבחן ידני. כן, מסתבר שעוד יש כאלה. עבר יום. עברו יומיים. ביום השלישי כבר פתחתי את המייל קצת יותר מהרגיל. ביום הרביעי התחלתי לנהל עם עצמי משא ומתן: לשלוח הודעה? לא לשלוח? אולי הם עדיין בודקים. אולי המנהל בחופש. אולי הם מראיינים עוד אנשים. אולי פשוט לא עברתי.

במשך שנים היא הרגישה שמצאה את המקום שלה. ואז הגיע עידן ה-AI, ואיתו השאלה שמעסיקה היום כל כך הרבה נשים בהייטק: יש עדיין מקום בשבילי?

"הרגשתי חלק ממשפחה – עד שהודעתי על ההיריון. פתאום הפגישות התקיימו בלעדיי…"

בתלוש היינו שווים, אבל בבונוסים? סיפור אחר לגמרי…" גיליתי במקרה שהגברים סביבי מקבלים כמעט פי שניים יותר.

"זה לא היה מיני, אבל זה לא היה מתאים." חיבוק פה, חיבוק שם – הגבול האפור של הטרדה במקום העבודה. עד שהתאגדנו ועשינו משהו.

השקעתי יומיים ברצף במשימת בית. רציתי להראות את הכי טוב שלי. התשובה? "התקדמנו עם מועמד.ת אחר.ת." בלי מילה, בלי פידבק, רק זלזול.

תמונה פרטית, רגע מביך, וצעקות במשרד. לא בחרתי לשתף אותה, אבל עכשיו כולם רואים. זה לא מקובל בעבודה, ואני כועסת.

"כולנו תרמנו, כולנו משפחה" אמר המנכ"ל וחילק מתנות. פתחתי את שלי – שעון גברי. אני האישה היחידה, ולאף אחד זה לא היה מוזר.

השקעתי, התכוננתי, קמתי מוקדם – ואז בדרך לראיון הטלפון צלצל. "אין צורך שתגיעי, המשרה השתנתה."