"לפני כ-3 שנים הגעתי לסטארט-אפ..
הייתי העובדת ה-12, והרגשתי שהגעתי למשפחה. זה גם מה שהמנכ"ל כל הזמן היה אומר לנו, שאנחנו "משפחה" ושההצלחה הזאת היא של כולנו, שאם נעבוד קשה, נתמסר לעבודה, כך הסטארט-אפ יצליח וכולנו נצליח יחד איתו.
הייתי רווקה, טחנתי שעות! הרגשתי שזה באמת שלי.
לאט לאט גדלנו, ואני גם גדלתי, אפילו ניהלתי איזה צוות קטן של 2 אנשים.
וצמחתי גם ברמת האישית... הכרתי מישהו, וזה הרגיש מדויק, התחתנו, כל החברה פחות או יותר הגיעה לחתונה, כולם וכולן ממש שמחו בשבילי.
ההיריון הגיע ממש מהר. קצת יותר מדי מהר, אבל היי! בשורות טובות, לא?
כשבישרתי בחברה, היו כאלה ששמחו והיו כאלה שהנהנו עם איזה "מזל טוב"
אבל מהרגע הזה משהו השתנה.
שבוע אחרי, עברתי במסדרון וראיתי שקיימו פגישה בלעדיי, אחד מחברי הצוות שלי היה שם.
ביקשתי לדבר עם המנהל שלי, אבל הוא מיסמס את הפגישה כל פעם מחדש.
3 שבועות אחר כך, כבר הבנתי שהתחילו לדבר עם מנהלת אחרת על הפרויקט שעבדתי עליו.
ההנהלה והקולגות מתעלמים ממני, אני לא מוזמנת לפגישות ולא מעודכת.
יש לי עוד 3 חודשים, ואני מתלבטת אם להתעקש או פשוט למשוך...
ובעיקר לא מצליחה להבין איך החרם הזה עדיין קורה בהייטק שנת 2024."
* הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי שהתפרסם בקבוצת "נשים בהייטק".
Commentaires